כמעט לכל אדם בישראל יש היום מצלמה בכיס, והצילום הפך לחלק שגרתי מהיום־יום. מתעדים אירוע ברחוב, מצלמים ויכוח כדי שיישאר תיעוד, מעלים תמונה מהמסיבה לרשת, מתקינים מצלמת אבטחה בכניסה לבניין. רוב הצילומים האלה נעשים בלי לשאול אף אחד, וחלק מהאנשים שמופיעים בהם כלל לא יודעים שצילמו אותם. השאלה האם מותר לצלם אדם ללא רשותו, ומתי הצילום חוצה קו, עולה בדרך כלל ברגע לא נוח — אחרי שהתמונה כבר קיימת.
כמה דוגמאות קצרות שחוזרות על עצמן: שכן שמכוון מצלמה מהמרפסת שלו אל החצר שלכם, אדם זר שמצלם אתכם בבית קפה ומעלה את התמונה לרשת, עובד שמצלם ויכוח עם המנהל שלו, והורה שמצלם במגרש משחקים כשילדים של אחרים נכנסים לתמונה.
המאמר הזה נכתב לשני סוגי קוראים: מי שצילמו אותו בלי רשות ורוצה לדעת אילו זכויות עומדות לו ומה אפשר לעשות, ומי שצילם אדם אחר ומודאג שעבר על החוק. עורכי הדין שלנו מסבירים:
| מצב | מותר / אסור / תלוי בנסיבות | הסבר קצר |
|---|---|---|
| צילום אדם ברשות הרבים | ככלל מותר | ברשימת המעשים שבסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות לא נכלל צילום סתם ברחוב. יש גם הגנה מפורשת בסעיף 18(2)(ה), אבל היא מותנית בשני תנאים מצטברים: שהצילום נעשה ברשות הרבים וגם שהמצולם מופיע בו באקראי. |
| צילום אדם ברשות היחיד | ככלל אסור | בסעיף 2(3) כתוב במפורש ש"צילום אדם כשהוא ברשות היחיד" הוא פגיעה בפרטיות, גם בלי פרסום ובלי הפצה. |
| פרסום תצלום שעלול להשפיל | אסור | סעיף 2(4) עוסק בפרסום תצלום ברבים בנסיבות שעלולות להשפיל או לבזות את המצולם, גם כשהצילום עצמו היה מותר (למשל, נעשה ברשות הרבים). |
| שימוש מסחרי בתמונה | אסור בלי הסכמה | שימוש בתמונה של אדם "לשם ריווח" נכלל בסעיף 2(6), ולא משנה אם התמונה צולמה במקום ציבורי. |
| מעקב או הטרדה באמצעות צילום | אסור | בסעיף 2(1) נכללים בילוש והתחקות אחרי אדם באופן שעלול להטריד אותו. כאן הבעיה היא ההתמדה, לא התמונה הבודדת. |
מה אומר החוק על צילום אדם ללא רשותו?
הכלל הבסיסי קבוע בסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ולשונו קצרה: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". איך נדע מה נחשב פגיעה בפרטיות? סעיף 2 מונה רשימה מסודרת של מעשים שנחשבים פגיעה בפרטיות. צילום מופיע ברשימה הזו כמה פעמים, בהקשרים שונים — ולכן אין בחוק כלל גורף אחד שאוסר או מתיר לצלם.
ארבעה מצבים מתוך הרשימה נוגעים ישירות לצילום, ועל כל אחד מהם נרחיב בנפרד:
- צילום אדם כשהוא נמצא ברשות היחיד — סעיף 2(3).
- פרסום תצלום של אדם ברבים בנסיבות שעלולות להשפילו או לבזותו — סעיף 2(4).
- שימוש בתמונה של אדם לשם רווח — סעיף 2(6).
- בילוש או התחקות אחרי אדם באופן שעלול להטריד אותו — סעיף 2(1).
נניח שצילום מסוים נופל לתוך אחד המצבים האלה. מה קורה אז? התשובה קבועה בסעיף 4: "פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה". כלומר, מדובר בעוולה אזרחית רגילה, והתביעה בגינה מתנהלת כמו כל תביעת נזיקין אחרת, עם הקלה משמעותית אחת. לפי סעיף 29א, בית המשפט רשאי לפסוק לנפגע פיצוי כספי של עד 50,000 ₪ בלי צורך להוכיח נזק בכלל, ועד כפל הסכום הזה אם התובע הוכיח שהפגיעה נעשתה בכוונה לפגוע. הסכום צמוד למדד ומתעדכן כל חודש, ולכן בפועל הוא גבוה יותר מהמספר שכתוב בנוסח החוק. מי שתובע מעבר לתקרה הזו, או מבקש לבסס דווקא נזק ממוני קונקרטי, עדיין נדרש להוכיח אותו כמו בכל תביעת נזיקין. מי שמתכנן תביעה בגין פגיעה בפרטיות צריך להכיר את שני המסלולים, ואת הבחירה ביניהם לעשות עם עורך דין.
לצד המסלול האזרחי קבוע בסעיף 5 מסלול פלילי, והוא מצומצם בהרבה. לפי לשון הסעיף: "הפוגע במזיד בפרטיות זולתו, באחת הדרכים האמורות בסעיף 2(1), 2(3) עד (7) ו־(9) עד (11), דינו – מאסר חמש שנים". המילה "במזיד" היא תנאי הכרחי לעבירה, ולא הערת אגב: בלי כוונה לפגוע מצד המצלם, המעשה נשאר במישור האזרחי, גם אם הוא עשוי להקים עילת תביעה. העונש המרבי הקבוע בסעיף הוא עד 5 שנות מאסר, וכמו כל עונש מרבי הוא התקרה ולא נקודת המוצא. את נוסח החוק המלא אפשר לקרוא בנוסח המלא של חוק הגנת הפרטיות.
מתי מותר לצלם אדם ברשות הרבים?
ככלל, מותר. ברשימת המעשים שבסעיף 2 לא נכלל צילום של אדם שנמצא במקום ציבורי, ולכן צילום ברחוב, בכיכר, בחוף הים או בהפגנה מותר כנקודת מוצא. אדם שיוצא למרחב הציבורי נחשף לעיניים של אחרים, ובחוק לא נקבעה חובה לבקש רשות מכל מי שנכנס לפריים.
לכלל הזה יש שני סייגים. ראשית, גם ברשות הרבים אפשר לפגוע בפרטיות אם הצילום הופך למעקב, אם התמונה מתפרסמת בהקשר משפיל, או אם היא משמשת לרווח, שלושה מצבים שנסביר בהמשך. שנית, בחוק נקבעה הגנה ייעודית לצלם, והיא צרה יותר ממה שנהוג לחשוב.
ההגנה שבסעיף 18(2)(ה): שני תנאים שחייבים להתקיים יחד
בסעיף 18 לחוק מפורטות הגנות שעומדות לנתבע או לנאשם. אחת מהן נכתבה במיוחד למצב של צילום, ובלשון סעיף 18(2)(ה) היא חלה כאשר "הפגיעה היתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי".
ההגנה מותנית בתנאי כפול ומצטבר, לא בשני כללים נפרדים: גם שהצילום נעשה ברשות הרבים, וגם שדמותו של המצולם מופיעה בו באקראי. די בכך שאחד מהם חסר כדי שההגנה תיפול. מי שמצלם את הכיכר ואדם עובר בה במקרה מוגן בסעיף הזה. מי שעומד ברחוב ומצלם אדם מסוים במכוון, כשהאדם הוא נושא התמונה ולא הרקע שלה, לא עומד בתנאי השני, וההגנה הזו לא חלה עליו. הצילום עצמו לא הופך לאסור רק מפני שההגנה לא חלה, כי נקודת המוצא ברשות הרבים ממילא מתירה אותו, אבל אם המצולם יטען לפגיעה בפרטיות, המצלם יצטרך למצוא הגנה טובה.
דוגמה חיה: צלם מתעד הפגנה. תמונה רחבה של הקהל, שבה מפגין אחד מזוהה בשורה השלישית בסיטואציה מביכה — התמונה מוגנת לפי הסעיף הזה. צילום צמוד ומתמשך של אותו מפגין, שנועד לתעד דווקא אותו, כבר לא בהכרח מוגן בו, ועשוי להיבחן לפי הכלל של מעקב (בילוש והתחקות, סעיף 2(1)).
טיפ זהב
השאלה המכריעה היא מי נושא התמונה, לא איפה עמד הצלם. אותה מצלמה, באותו רחוב, יכולה להפיק תמונה שההגנה חלה עליה ותמונה שההגנה לא חלה עליה, וההבדל היחיד: האם האדם נכנס לפריים במקרה, או שהפריים נבנה סביבו.
מתי צילום ברשות היחיד אסור?
ברשות היחיד המצב מתהפך.בסעיף 2(3) כתוב במפורש ש"צילום אדם כשהוא ברשות היחיד" הוא פגיעה בפרטיות. צילום ברשות היחיד הוא המצב היחיד מבין הארבעה שבו עצם לחיצת הכפתור מספיקה: אין צורך בפרסום, אין צורך בהפצה, ואין צורך שמישהו נוסף יראה את התמונה. הצילום עצמו הוא המעשה.
שלוש דוגמאות קצרות ממחישות את הגבול: אדם שמצלם דרך חלון של דירה אל תוך הסלון, שכן שמכוון מצלמה אל חצר סגורה ומגודרת, ומישהו שמצלם בתוך ביתו של אחר בלי ידיעת בעל הבית (צילום ברשות היחיד, סעיף 2(3)). בכל שלושת המצבים המצולם נמצא במקום שבו הוא מצפה שלא יתעדו אותו, וזו בדיוק הנקודה שהסעיף נועד להגן עליה.
צילום ברשות היחיד והאזנת סתר נפגשים לא פעם באותו סכסוך משפחתי או זוגי, למשל כשמתעורר גם חשד להאזנת סתר בין בני זוג, אבל הכללים שונים ולא מדובר באותו מבחן. באיסור על צילום ברשות היחיד הקובע הוא המקום שבו נמצא האדם. בהאזנת סתר הקובע הוא משהו אחר לגמרי: האם המאזין עצמו צד לשיחה. לכן כדאי לבדוק את שתי השאלות בנפרד, ולא להניח שהתשובה באחת מלמדת על התשובה בשנייה.
שאלה שחוזרת היא מה נחשב "רשות היחיד". בחוק לא נקבעה רשימה סגורה של מקומות, ולכן ההכרעה נעשית לפי נסיבות המקרה. דירה, חדר שינה, תא שירותים וחדר הלבשה הם המקרים הברורים. מקומות אחרים, כמו חדר ישיבות במשרד או חצר שחלקה גלוי מהרחוב, נבחנים לגופם: עד כמה המקום סגור בפועל, ועד כמה סביר היה שהאדם יצפה שלא יראו אותו שם.
עוד נקודה שכדאי להכיר: סעיף 2(3) מדבר על "צילום אדם". תצלום של מבנה ריק, בלי אדם בתוכו, נמצא מחוץ ללשון הסעיף הזה. מי שמצלם בית מהרחוב ואיש לא נראה בתמונה, פועל לכאורה מחוץ לאיסור הספציפי הזה, אבל צילום חוזר ומתמשך של אותו בית עשוי להיבחן לפי הכלל של בילוש והטרדה (סעיף 2(1)).
מתי פרסום של תמונה הופך לפגיעה בפרטיות?
כשהפרסום עלול להשפיל את המצולם, גם אם הצילום עצמו היה מותר. הרבה אנשים מפספסים את הנקודה הזו: צילום שהיה מותר יכול להפוך לפגיעה בפרטיות ברגע שמעלים אותו לרשת. בסעיף 2(4) מוגדרת כפגיעה בפרטיות "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו".
בהגדרה הזו שלושה רכיבים שנדרשים יחד. ראשית, צריך פרסום, ולא די בכך שהתמונה נשמרה בטלפון. שנית, הפרסום צריך להיות "ברבים", כלומר בפני קהל ולא בשיחה אישית אחת. שלישית, הנסיבות צריכות להיות כאלה שהפרסום עלול להשפיל או לבזות את המצולם. המילה "עלול" מלמדת שהתובע לא צריך להוכיח שהוא אכן הושפל בפועל; די בכך שהנסיבות יוצרות את הפוטנציאל הזה.
דוגמה חיה: אדם מצלם עובר אורח שמועד על המדרכה ונופל. הצילום עצמו נעשה ברחוב, ולכן הוא מותר. אלא שכעבור שעה התמונה עולה לקבוצה גדולה ברשת עם כיתוב לועג, ומקבלת מאות תגובות. הצילום נשאר מותר, והפרסום עשוי להקים עילת תביעה (פרסום תצלום משפיל, סעיף 2(4)). אותו היגיון חל על תמונה מביכה ממסיבה, על צילום של אדם במצב רפואי, ועל סרטון של ויכוח שמועלה כדי להציג צד אחד באור מגוחך.
פרסום כזה עשוי להיבחן גם במסלול נוסף. כשהכיתוב או ההקשר מייחסים למצולם מעשה מביש, אותו פרסום עשוי להיחשב במקביל גם לשון הרע, ומדובר בשני מסלולים משפטיים נפרדים שכדאי לשקול יחד עם עורך דין. ההבדל המעשי פשוט: סעיף 2(4) מתמקד בתצלום ובנסיבות פרסומו, ודיני לשון הרע מתמקדים במסר שמועבר על האדם.
מי שמעלה תמונה של אדם אחר לרשת יכול לצמצם את הסיכון בשאלה אחת: האם המצולם היה מסכים שהתמונה הזו, עם הכיתוב הזה, תוצג בפני כל מי שעתיד לראות אותה? כשהתשובה מהוססת, כדאי לעצור.
מתי שימוש בתמונה שלכם למטרות רווח הוא פגיעה בפרטיות?
כשמישהו מרוויח ממנה בלי שהסכמתם לשימוש הזה עצמו, גם אם הסכמתם לצילום. מסלול נפרד לגמרי נפתח כשתמונה של אדם משמשת כדי להרוויח כסף. בסעיף 2(6) מוגדר כפגיעה בפרטיות "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח". הסעיף רחב יותר ממה שנדמה: הוא מקיף גם את השם, גם את הכינוי, גם את התמונה וגם את הקול, ולא רק צילום מסחרי מסודר.
כמה הבחנות שכדאי להכיר לפני שבודקים מקרה קונקרטי:
- המקום שבו צולמה התמונה לא משנה כאן. תמונה שצולמה במקום ציבורי לגמרי, באופן מותר, עשויה בכל זאת ליפול לסעיף הזה ברגע שהיא משמשת לרווח.
- הרכיב המכריע הוא מטרת השימוש, ולא איכות התמונה או השאלה אם היא מחמיאה.
- הסכמה לצילום היא לא בהכרח הסכמה לשימוש מסחרי. אדם שהסכים להצטלם באירוע לא הסכים בהכרח שהתמונה תככב בקמפיין פרסומי.
דוגמה חיה: לקוחה מצטלמת בחנות אופנה עם חברה, ברשות ובשמחה. חודשיים אחר כך התמונה מופיעה בעמוד העסקי של החנות כחלק ממודעה ממומנת לקראת מבצע. הצילום המקורי היה מותר, והלקוחה אכן הסכימה להצטלם, ובכל זאת השימוש בתמונה כדי לקדם מכירות הוא שימוש "לשם ריווח", ועשוי להקים עילה (שימוש בתמונה לשם רווח, סעיף 2(6)).
גם משפיענים ובעלי עסקים קטנים נתקלים בכך מהכיוון ההפוך: תמונה של אדם שצולמה ברחוב ומשמשת כתמונת רקע בפוסט שמקדם מוצר עשויה להיות בעייתית, גם אם אף אחד לא התכוון לפגוע. הדרך הבטוחה היא לקבל הסכמה מפורשת לשימוש המסחרי עצמו, בכתב, ולא להסתפק בכך שהמצולם חייך למצלמה.
מתי צילום הופך למעקב או להטרדה?
עד כאן דיברנו על תמונה בודדת. סעיף 2(1) עוסק בדבר אחר לגמרי — בהתמדה. לפי לשונו, פגיעה בפרטיות היא גם "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת". כאן לא התמונה היא הבעיה, אלא ההתנהגות שמסביבה.
לכלל הזה שני רכיבים. הראשון הוא המעשה: בילוש או התחקות אחרי אדם, כלומר מעקב שיטתי ולא אירוע חד־פעמי. השני הוא התוצאה האפשרית: המעשה צריך להיות כזה שעלול להטריד. גם כאן כתובה בסעיף המילה "עלולים", ולכן התובע לא צריך להוכיח שהוא אכן הוטרד בפועל; די בכך שהמעקב הוא מסוג שעלול להטריד אדם סביר. בנוסף מופיעה בסעיף גם "הטרדה אחרת", ניסוח רחב יותר שלא מוגבל דווקא למעקב.
דוגמה חיה: אדם מגלה שכל בוקר, בשעה קבועה, מישהו מצלם אותו ביציאה מהבית. אף תמונה בודדת מהתמונות האלה לא צולמה ברשות היחיד, ואף אחת מהן לא פורסמה. ובכל זאת, דפוס חוזר של תיעוד אדם מסוים לאורך זמן עשוי להיחשב פגיעה בפרטיות גם בלי שפורסם דבר (בילוש והתחקות, סעיף 2(1)). ההתנהלות הזו מוכרת מצילומי פפראצי, שבהם ההטרדה נובעת מהרדיפה ולא מהתצלום.
ההבחנה הזו חשובה גם למי שנמצא בצד השני. אדם שמצלם פעם אחת אירוע שקרה מולו נמצא במקום אחר לגמרי, מבחינה משפטית, מאדם שמתעד באופן שיטתי אדם מסוים יום אחר יום. מי שמנהל סכסוך עם שכן או עם בן משפחה ומתחיל לאסוף תיעוד מתמשך כדי "להוכיח" משהו, עשוי לגלות שדווקא איסוף הראיות שלו נבחן כהטרדה, ולכן כדאי להתייעץ עם עורך דין לפני שמתחילים לתעד.
צילמו אתכם בלי רשות — מה עושים עכשיו?
הצעדים הראשונים אחרי שמגלים תמונה או סרטון קובעים במידה רבה מה יהיה אפשר לעשות בהמשך. שלושה דברים כדאי לעשות כבר ביום הראשון:
- לתעד את מה שקיים עכשיו: צילומי מסך מלאים של הפרסום, של כתובת הדף, של שם המפרסם, של התאריך והשעה ושל התגובות, ולשמור גם את קובץ התמונה או הסרטון עצמו ולא רק קישור אליו. פרסומים ברשת נמחקים ומשתנים במהירות, והתיעוד הוא מה שנשאר.
- לא להתעמת עם המצלם או המפרסם. תגובה חריפה בשרשור פומבי מגדילה את החשיפה של התמונה, ולעיתים גם יוצרת חומר שישמש נגדכם.
- לפנות לייעוץ משפטי מוקדם ככל האפשר. איזה מסלול נכון במקרה שלכם (פנייה למפרסם, דיווח לפלטפורמה, מכתב התראה או תביעה) תלוי בראיות ובנסיבות, ואת הבחירה הזו עושים עם עורך דין ולא לבד.
האם אפשר להגיש תביעה על צילום ללא רשות?
ככלל, כן, אבל בתנאים. פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית לפי סעיף 4, ומי שתובע צריך להראות שהמעשה נכנס לאחד המצבים שבסעיף 2. משם נפתחים לתובע שני מסלולים: לפי סעיף 29א אפשר לבקש מבית המשפט פיצוי כספי של עד 50,000 ₪ בלי להוכיח נזק (וכפל הסכום אם הוכחה כוונה לפגוע, כפי שהוסבר למעלה). לחלופין, או בנוסף, אפשר לתבוע על נזק ממוני או נפשי קונקרטי, אבל את הנזק הזה התובע צריך להוכיח כמו בכל תביעת נזיקין.
לצד זאת קבוע בסעיף 6 סייג שחשוב להכיר: "לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש". כלומר, פגיעה זניחה לא מקימה עילה כלל. את הסינון הראשוני הזה כדאי לעשות עם עורך דין לפני שפותחים בהליך.
טיפ זהב
אל תפנו למפרסם לפני שתיעדתם את הפרסום. פנייה ישירה גורמת לא פעם למחיקה מיידית של התוכן, ואז התוכן נעלם, וייתכן שאיתו נעלמה גם הראיה היחידה לכך שהפרסום התרחש.
צילמתי מישהו ואני מודאג שעברתי על החוק — מה הסיכון שלי בפועל?
השאלה הזו מטרידה את מי שמצא את עצמו בצד השני של המצלמה, והתשובה עליה פשוטה יותר ממה שנדמה. נתחיל מההבחנה הבסיסית: יש שני מסלולים נפרדים, והם רחוקים זה מזה.
המסלול האזרחי הוא הרחב. לפי סעיף 4, פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והתוצאה שלה היא תביעת נזיקין של המצולם נגד המצלם. המסלול הפלילי צר בהרבה, ובסעיף 5 הוא מותנה בכך שהפגיעה נעשתה "במזיד" (כוונה לפגוע, כפי שהוסבר למעלה): לא די בכך שהמעשה נעשה, וגם לא די ברשלנות או בחוסר מחשבה. מי שצילם בלי לשים לב שאדם נכנס לפריים, מי שצילם מתוך אי־הבנה של הגבול, ומי שצילם בתום לב מסיבה עניינית, רחוקים מרכיב הכוונה שנדרש לעבירה הפלילית, גם אם המעשה עצמו עשוי להיבחן במישור האזרחי. העונש המרבי במסלול הפלילי, עד 5 שנות מאסר, הוא תקרה שנשמרת למקרים החמורים. ואיפה בדיוק עובר הקו במקרה שלכם כדאי לברר עם עורך דין, לא לנחש.
מעבר לכך, בחוק כלולות הגנות מפורשות שעומדות למי שצילם, ורובן מרוכזות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות. אלה העיקריות מבחינת מי שמצלם:
- צילום ברשות הרבים והופעה אקראית — ההגנה שבסעיף 18(2)(ה), שהוסברה למעלה (שני תנאים מצטברים: רשות הרבים וגם הופעה אקראית).
- עניין ציבורי — לפי סעיף 18(3) קמה הגנה כאשר "בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב". גם כאן יש תנאי נוסף: כשמדובר בפרסום, הפרסום חייב להיות אמיתי.
- פגיעה שאין בה ממש — לפי סעיף 6, פגיעה זניחה לא מקימה זכות לתביעה אזרחית או פלילית כלל.
גם כשהתובע הוכיח פגיעה ואף הגנה לא חלה, יש משקל להתנהגות שלאחר המעשה. בסעיף 22 מנויים שיקולים שבית המשפט רשאי להתחשב בהם, ובהם שהנתבע או הנאשם "לא התכוון לפגוע", ושהוא "התנצל על הפרסום ונקט צעדים להפסקת… ההפצה". כלומר, הסרה מהירה של התוכן והתנצלות אמיתית הם לא רק מחווה אנושית, הם נתון משפטי.
דוגמה חיה: אדם צילם סרטון ברחוב, ושכן שלו נראה בו בבירור. השכן איים בתביעה, והמצלם מחק את הסרטון באותו יום, פנה לשכן והתנצל. במצב כזה עומדים למצלם גם שאלת הכוונה שבסעיף 5, גם ההגנה שבסעיף 18(2)(ה) אם השכן הופיע באקראי, וגם השיקולים שבסעיף 22.
טיפ זהב
אל תתכתבו עם הצד השני על העובדות לפני שהתייעצתם. הודעה שנשלחת מתוך לחץ ובה כתוב "ידעתי שאסור, סליחה" עשויה להפוך בדיוק לראיה שמבססת את רכיב הכוונה שאתם מבקשים לשלול.
מקרים ספציפיים שחוזרים על עצמם
האם מותר לצלם שוטר או עובד ציבור במילוי תפקידו?
ככלל, כן. שוטר ברחוב נמצא ברשות הרבים, ולכן נקודת המוצא זהה לכל אדם אחר. עם זאת, מי שמתעד אירוע מסוים מכוון את המצלמה בכוונה אל אדם מסוים, ולכן תנאי ההופעה האקראית שבסעיף 18(2)(ה) בדרך כלל לא מתקיים אצלו. במקרים כאלה ההגנה הרלוונטית היא לרוב הגנת העניין הציבורי שבסעיף 18(3), ובלבד שהפרסום לא היה כוזב. לצד זאת קבוע בסעיף 19 פטור נפרד לרשויות ביטחון על פגיעה "שנעשתה באופן סביר במסגרת תפקידם" — פטור שחל על הרשות, ולא על האזרח שמצלם אותה.
האם מותר לצלם ילדים ברחוב?
ככלל, כן, כמו כל אדם אחר. ילד שנמצא במקום ציבורי נהנה מאותם כללים כמו מבוגר, ולכן צילום שבו ילדים נכנסים לפריים באקראי מותר. הרגישות מתחילה בשלב הפרסום: תמונה של ילד שמועלית לרשת עשויה להיבחן לפי סעיף 2(4) אם ההקשר עלול להשפיל אותו, ושימוש בה בפרסומת עשוי להיבחן לפי סעיף 2(6). בפועל, הורים רבים פונים בבקשת הסרה עוד לפני שנשאלת שאלת האיסור, וברוב המקרים נכון להיענות לה.
האם מותר לצלם בחנות או בבית עסק?
תלוי בנסיבות המקום. בית עסק פתוח לציבור נמצא באזור שבין רשות הרבים לרשות היחיד, ובחוק לא נקבעה הגדרה סגורה שמכריעה בו, ולכן הוא נבחן לפי נסיבות המקום. במקביל, הנהלת העסק עשויה לבקש להפסיק לצלם, ובקשה כזו היא לא שאלה של חוק הגנת הפרטיות אלא של הכללים שקובע בעל המקום למי שנכנס אליו. מי שממשיך לצלם למרות בקשה מפורשת מסתכן בעימות מיותר שאפשר היה למנוע.
סיכום
אין בחוק כלל אחד שמתיר או אוסר לצלם. יש נקודת מוצא שמתירה צילום ברשות הרבים, יש ארבעה מצבים בסעיף 2 שהופכים צילום לפגיעה בפרטיות, יש הגנות מפורשות בסעיף 18, ויש הפרדה חדה בין תביעה אזרחית לפי סעיף 4 לבין עבירה פלילית שמותנית בכוונת זדון לפי סעיף 5. מי שצילמו אותו וגילה פרסום מביך צריך לתעד מיד ולא להתעמת; מי שצילם ומודאג צריך לבדוק עם עורך דין אם ההגנות חלות עליו, לפני שהוא אומר או כותב דבר.
בשני המקרים ההכרעה תלויה בפרטים הקטנים: איפה עמד המצלם, מי היה נושא התמונה, אם היא פורסמה, בפני מי, ובאיזה הקשר. אלה בדיוק הפרטים שכדאי לעבור עליהם עם עורך דין, במקום לנחש. אפשר לקרוא עוד על התחום בעמוד הגנת הפרטיות שלנו.
נתקלתם בצילום או בפרסום שפוגע בכם, או שאתם בצד השני של המצלמה וזקוקים לבדיקה מהירה של הסיכון? השאירו פרטים או חייגו אלינו! טלפון: 073-2649189.
שאלות נפוצות
האם מותר לצלם אדם ללא רשותו במקום העבודה?
תלוי במקום ובנסיבות. משרד או אולם ייצור לא הוגדרו בחוק כרשות הרבים או כרשות היחיד, ולכן השאלה נבחנת לפי מידת הסגירות של המקום ולפי הציפייה הסבירה של העובד באותו רגע. תא שירותים, חדר הלבשה או חדר רפואה הם מקרים ברורים של רשות היחיד. מעבר לכך, גם צילום מותר עשוי להפוך לבעיה בשלב הפרסום: העלאת סרטון מביך של עמית לקבוצת עובדים גדולה עשויה להיבחן לפי סעיף 2(4). אם צילמו אתכם בעבודה, או שאתם המעסיק וקיבלתם תלונה על צילום כזה, כדאי להתייעץ עם עורך דין לפני שמגיבים.
האם מותר להפיץ תמונות של אדם ללא אישור?
לא כשההפצה עלולה להשפיל אותו. בסעיף 2(4) מוגדר כפגיעה בפרטיות פרסום של תצלום ברבים בנסיבות שעלולות להשפיל או לבזות את המצולם, וזה נכון גם כשהצילום המקורי היה מותר. תמונות אינטימיות הן מקרה חמור בהרבה, שנדון במסלול נפרד ולא רק לפי חוק הגנת הפרטיות, ראו את העמוד שלנו בנושא סקסטינג. בשני המקרים, לפני שפונים למפיץ או לפלטפורמה, כדאי לתעד ולהתייעץ עם עורך דין.
האם מותר לצלם בבית חולים?
ברוב המקרים לא, כשהצילום כולל מטופלים. חדר אשפוז, חדר טיפולים וחדר בדיקות הם מקומות שבהם המטופל מצפה באופן ברור שלא יתעדו אותו, ולכן צילום שלו שם עשוי להיכנס לסעיף 2(3). בחוק לא נקבע כלל ייעודי לבתי חולים, ולכן ההכרעה נעשית לפי הנסיבות. לצילום של עצמכם בלבד, בלי שאדם אחר נכנס לפריים, אין בעיה כזו.
האם מותר לצלם בית פרטי בישראל?
תלוי מה רואים בתמונה. בסעיף 2(3) נאסר "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד", כלומר האיסור מכוון לצילום של אדם. תצלום של חזית מבנה מהרחוב, שאיש לא מופיע בו, נמצא מחוץ ללשון הסעיף הזה. לעומת זאת, צילום שקולט אדם בתוך הבית או בחצר סגורה עשוי להיחשב פגיעה בפרטיות, וצילום חוזר ומתמשך של אותו בית עשוי להיבחן לפי הכלל של בילוש והתחקות שבסעיף 2(1). אם שכן מצלם את הבית שלכם באופן קבוע, כדאי להתייעץ עם עורך דין לפני שמתעמתים איתו.
האם מותר לצלם אדם ברחוב?
ככלל, כן. צילום במקום ציבורי לא נכלל ברשימת המעשים שבסעיף 2, ולכן נקודת המוצא מתירה אותו. ההגנה הספציפית שבסעיף 18(2)(ה) מוסיפה שכבה נוספת, אבל רק כששני תנאיה מתקיימים יחד (רשות הרבים וגם הופעה אקראית). צילום ממוקד ומכוון של אדם מסוים ברחוב עדיין מותר כנקודת מוצא, אבל ההגנה הזו לא תחול עליו, והוא עשוי להיבחן לפי הכללים של הטרדה, פרסום או שימוש מסחרי.
