חוק הגנת הפרטיות: מה אסור, מה העונש ומה הפיצוי

חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, הוא החוק המרכזי שמעגן בישראל את הזכות לפרטיות, וקובע מה אסור לעשות למידע, לתמונות, להקלטות ולחיים הפרטיים של אדם אחר בישראל, ומה אותו אדם יכול לדרוש כשהפרטיות שלו נפגעה בכל זאת.

איך החוק בא לידי ביטוי בפועל? תמונה אינטימית שנשלחה לאדם אחד ומצאה את דרכה לקבוצת ווטסאפ; הקלטה שנעשתה בתוך הבית בלי ידיעת מי שדיבר; צילום מסך של התכתבות פרטית שהועבר הלאה; פרטים על טיפול רפואי או על עבר אישי שהגיעו למקום העבודה. אם אתם חושדים שנפגעה הפרטיות שלכם ורוצים לדעת מה מגיע לכם, או שאתם חוששים שאתם עצמכם עלולים לפגוע בפרטיות של אדם אחר ורוצים להבין את החשיפה שלכם, המאמר הזה נכתב בשבילכם. מה בכלל נחשב פגיעה בפרטיות? מתי מדובר בעבירה פלילית ומתי רק בתביעה כספית? וכמה אפשר לקבל בלי להוכיח שנגרם נזק? עורכי הדין שלנו מסבירים:

מהי פגיעה בפרטיות לפי החוק?

נקודת הפתיחה של החוק היא כלל אחד קצר. סעיף 1 קובע: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו." הסכמה של מי שנפגע אומרת שהמעשה כבר לא נחשב פגיעה מלכתחילה, ולכן השאלה מה בדיוק הסכמתם לו היא לב הדיון בחלק גדול מהמקרים שאנחנו נתקלים בהם.

איך יודעים מה נחשב פגיעה בפרטיות? סעיף 2 מונה 12 דרכים מוגדרות שבהן אדם פוגע בפרטיות של זולתו (11 פסקאות ממוספרות, ולצדן פסקה נוספת שסומנה 4א), וזו רשימה סגורה וממצה: מעשה שלא נכנס לאחת מ-12 הפסקאות האלה, לא נחשב פגיעה בפרטיות לפי החוק הזה, גם אם הוא פוגעני. לפני כל פסקה הנוסח המדויק של החוק, ואחריו הסבר פשוט:

• (1) "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת" – מעקב, איסוף שיטתי של פרטים על אדם, או הטרדה בדרך אחרת, כשיש בה פוטנציאל להטריד אותו.
• (2) "האזנה האסורה על פי חוק" – הקלטה או האזנה לשיחה במצב שהדין אוסר עליו. זו הפסקה שנוגעת למשל להאזנת סתר בין בני זוג, שבה בן זוג מקליט או משתיל אפליקציית מעקב בטלפון של השני.
• (3) "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד" – צילום של אדם כשהוא נמצא במקום הפרטי שלו, ולא במרחב הציבורי.
• (4) "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" – הפצה של תמונה, גם כשהצילום עצמו היה מותר, בנסיבות שעלולות להשפיל או לבזות את המצולם. כאן נכנסות למשל תמונות אינטימיות שהופצו מעבר לנמען המקורי שלהן, נושא שהרחבנו עליו בעמוד על סקסטינג.
• (4א) "פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות…" – פרסום תמונה מזוהה של מי שנפגע באירוע פתאומי (למשל תאונה או התקפה), שצולמה בזמן הפגיעה או מיד אחריה, בנסיבות שעלולות להביך אותו. החריג: שידור חי בזמן אמת, בלי השהיה שחורגת מהסביר, לא נכנס לפסקה הזו. "נפגע" הוא מי שנפצע או נפגע נפשית באירוע פתאומי, ורואים עליו את הפגיעה.
• (5) "העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו…" – העתקה או שימוש בתוכן של מכתב או מסמך פרטי בלי רשות הכותב או הנמען. די באחד משני הסייגים כדי לצאת מהפסקה: ערך היסטורי, או יותר מ-15 שנה מהכתיבה. גם הודעה אלקטרונית נחשבת "כתב".
• (6) "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח" – שימוש מסחרי בזהות של אדם, בתמונה שלו או בקול שלו, בלי הסכמתו.
• (7) "הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם" – חשיפת מידע פרטי בידי מי שהדין עצמו הטיל עליו חובת סודיות, למשל בעל מקצוע שחייב בסודיות מכוח חוק.
• (8) "הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע" – אותה הפרה, כשחובת הסודיות נובעת מהסכם, גם הסכם שלא נכתב.
• (9) "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" – מידע שנמסר למטרה אחת ונעשה בו שימוש למטרה אחרת, או שהועבר הלאה.
• (10) "פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9)" – מי שמפרסם או מעביר הלאה חומר שמישהו אחר השיג בפגיעה בפרטיות, עשוי להיות אחראי בעצמו, גם אם לא הוא זה שהשיג את החומר.
• (11) "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד" – פרסום של פרטים מתחום החיים האישיים, העבר המיני, מצב הבריאות או ההתנהגות בתוך המקום הפרטי.

ארבע דוגמאות מהחיים: אדם שולח תמונה אינטימית לבן או בת זוג, והתמונה עוברת הלאה לקבוצה – מעשה שעשוי להיכנס לפסקאות (4) ו-(11) גם יחד. עובד מקבל גישה למערכת הלקוחות של המעסיק לצורך העבודה, ומוציא ממנה רשימת טלפונים לשימוש פרטי – עלול להיחשב שימוש בידיעה שלא למטרה שלשמה נמסרה, לפי פסקה (9). שכן מתקין מצלמה שמכוונת אל תוך חלון הדירה שממול – עלול להיחשב צילום אדם ברשות היחיד, לפי פסקה (3). הורה שמתקין אפליקציית מעקב בטלפון של ילד בגיר בלי ידיעתו – עלול להיחשב בילוש או התחקות אחרי אדם, לפי פסקה (1). הרשימה הסגורה עובדת גם בכיוון ההפוך: תגובה מעליבה ברשת על מישהו, בלי חשיפה של פרט פרטי ובלי תמונה, לרוב לא תיכנס לאף אחת מ-12 הפסקאות. הסבר רחב יותר בעמוד שלנו על פגיעה בפרטיות.

פגיעה בפרטיות היא גם עוולה אזרחית וגם עבירה פלילית – מה ההבדל?

אותו מעשה יכול לפתוח שני מסלולים משפטיים נפרדים, וההבדל ביניהם קובע מי מנהל את ההליך, מה צריך להוכיח ומה התוצאה.

המסלול האזרחי. אדם שפרטיותו נפגעה יכול לתבוע פיצוי כספי, וזאת מכוח סעיף 4: "פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה." הנפגע עצמו מגיש את התביעה בבית משפט אזרחי, הצדדים הם הנפגע כתובע והפוגע כנתבע, והסעד שהוא מבקש הוא בדרך כלל כסף. במסלול הזה אין דרישה להוכיח שהפוגע התכוון לפגוע. מספיק שהמעשה נכנס לאחת מ-12 הפסקאות של סעיף 2 ושלא הייתה לו הסכמה.

המסלול הפלילי. סעיף 5 קובע: "הפוגע במזיד בפרטיות זולתו, באחת הדרכים האמורות בסעיף 2(1), (3) עד (7) ו-(9) עד (11), דינו – מאסר 5 שנים." כלומר עד 5 שנות מאסר. כאן ההליך הוא פלילי, והצדדים הם המדינה כמאשימה מול הנאשם. שני תנאים מצטברים צריכים להתקיים כדי שתהיה עבירה פלילית. הראשון הוא המילה "במזיד", כלומר פגיעה שנעשתה במתכוון ובמודעות, ולא בטעות, בשוגג או מתוך רשלנות. בלי היסוד הזה אין עבירה פלילית, גם אם הפגיעה עצמה התרחשה, ונשארת רק האפשרות לאחריות אזרחית לפי סעיף 4. למשל, מי שהעלה לרשת תמונה משפילה של אדם אחר בלי לשים לב שהוא מזוהה בה חשוף לתביעה אזרחית לפי סעיף 4, אבל לא לאישום פלילי. מי שהעלה בדיוק את אותה תמונה כדי לבייש את המצולם חשוף לשני המסלולים גם יחד, כי אצלו מתקיים היסוד של "במזיד".

התנאי השני הוא שהמעשה ייכנס דווקא לפסקאות שסעיף 5 מונה: 2(1), 2(3) עד 2(7) ו-2(9) עד 2(11). פסקה 2(2), האזנה האסורה על פי חוק, לא ברשימה: העונש על האזנה אסורה נקבע בדין נפרד על האזנות סתר, ולכן מי שהאזין לכם לא ייענש לפי חוק הגנת הפרטיות. גם פסקה 2(8), הפרת סודיות מהסכם, נשארת במסלול האזרחי בלבד. לגבי פסקה 2(4א) הנוסח לא חד-משמעי.

התנאי הנוסף שחל על שני המסלולים. סעיף 6, שכותרתו "מעשה של מה בכך", קובע: "לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש." כלומר גם מעשה שנכנס לאחת מ-12 הפסקאות לא מקים תביעה, אזרחית או פלילית, אם הפגיעה זניחה. זה תנאי נוסף, לא חלופה.

איזה פיצוי אפשר לתבוע בלי להוכיח נזק בכלל?

איך מוכיחים נזק כשהפגיעה היא בתחושת הביטחון ובשם הטוב, ולא בכסף? סעיף 29א מאפשר לבית המשפט לפסוק סכום מוגדר בלי שהנפגע יצטרך להוכיח נזק כלל. הסעיף פועל בשלושה מצבים:

דוגמה קצרה: אדם מגלה שתמונה פרטית שלו פורסמה בקבוצת ווטסאפ, בלי שנגרם לו הפסד כספי. גם אז הוא יכול לתבוע לפי סעיף 4 ולבקש פיצוי לפי סעיף 29א, ובית המשפט רשאי לפסוק לו עד 50,000 ₪ בלי שיוכיח נזק כלל.

המילים "רשאי בית המשפט" מלמדות שמדובר בתקרה ובשיקול דעת, ולא בסכום אוטומטי שמגיע לכל נפגע. הסכומים האלה צמודים למדד מאז מאי 2007, ולכן בפועל התקרה היום גבוהה יותר מהמספר שכתוב בחוק. לפי 29א(א) הפיצוי נפסק בתוך ההליך הפלילי, בלי תביעה נפרדת. כדי לעלות מעל הסכומים האלה צריך לחזור למסלול הרגיל של דיני הנזיקין שחל לפי סעיף 4, ובו על התובע להוכיח את הנזק שנגרם בפועל. כאן בדיוק נמצאת ההחלטה שעורך דין הגנת הפרטיות בוחן מול הלקוח: אם התיק שווה יותר מהתקרה, האם יש ראיות שמצדיקות את הדרך הארוכה, ואם לא, האם עדיף להתמקד בסעד שאין בו תלות בהוכחת נזק.

מתי בכל זאת מותר לפגוע בפרטיות של מישהו? ההגנות והפטורים

סעיף 18 מונה הגנות למי שנתבע או הואשם בהליך פלילי, אזרחי או מינהלי, וחלקן דורשות גם תום לב. יש גם מי שלא צילם ולא פרסם, והוא חף מפשע, ומצא את עצמו נאשם: גם בשבילו חשוב להכיר את הפרק הזה. אלה שתי ההגנות שהקורא הפרטי פוגש הכי הרבה, ואחריהן הפטור של סעיף 19 והשיקולים המקילים של סעיף 22.

צילום ברשות הרבים שהנפגע נכנס אליו באקראי, לפי סעיף 18(2)(ה)

נוסח החוק: "הפגיעה היתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי". ההגנה הזו דורשת שלושה תנאים יחד: שהפגיעה נעשתה בתום לב, שהצילום נעשה ברשות הרבים, ושדמות הנפגע מופיעה בו באקראי. אם אחד מהם חסר, ההגנה לא חלה. צילום של אירוע ברחוב שבו אדם נקלע לפריים במקרה עשוי להיכנס להגנה. צילום ממושך של אדם מסוים, כשהוא נושא התמונה ולא רקע מזדמן, לא ייכנס אליה גם אם צולם ברחוב.

עניין ציבורי, לפי סעיף 18(3)

נוסח החוק: "בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב". גם כאן הבנייה מצטברת: צריך עניין ציבורי, וצריך שהעניין הזה יצדיק את הפגיעה דווקא בנסיבות המקרה, וכשהפגיעה נעשתה בדרך של פרסום נדרש תנאי שלישי – שהפרסום לא היה כוזב. פרסום שקרי לא נהנה מההגנה, ותחושה ש"הציבור צריך לדעת" לא מספיקה לבדה.

פטור לרשויות ביטחון, לפי סעיף 19

החוק קובע שרשות ביטחון, ומי שנמנה עם עובדיה או פועל מטעמה, "לא ישאו באחריות לפי חוק זה על פגיעה שנעשתה באופן סביר במסגרת תפקידם ולשם מילויו". רשות ביטחון לפי סעיף 19(ג) היא למשל משטרת ישראל, השב"כ והמוסד. שלושה תנאים מצטברים: הפעולה נעשתה במסגרת התפקיד, באופן סביר, ולשם מילוי התפקיד. פעולה שחורגת מהתפקיד, או שלא נעשתה באופן סביר, לא מקבלת את הפטור.

שיקולים מקילים, לפי סעיף 22

סעיף 22 לא מעמיד הגנה שמאפסת אחריות, אלא רשימת שיקולים שבית המשפט רשאי להתחשב בהם לטובת הנאשם או הנתבע, בגזירת הדין או בפסיקת פיצויים. החוק מונה שלושה: שהפגיעה "לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך"; שהוא "לא התכוון לפגוע"; ושכשהפגיעה נעשתה בדרך של פרסום, "הוא התנצל על הפרסום ונקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את הפגיעה, ובלבד שההתנצלות פורסמה במקום, במידה ובדרך שבהם פורסמה הפגיעה ולא היתה מסוייגת". מי שכבר פרסם והבין את הטעות יכול להתנצל ולהסיר את הפרסום, אבל ההתנצלות צריכה להתפרסם באותו מקום ובאותה דרך, ובלי הסתייגות.

תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות – מה השתנה ב-2024-2025?

התיקון המשמעותי ביותר לחוק בשנים האחרונות אושר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת באוגוסט 2024, ונכנס לתוקף באוגוסט 2025. לפי הפרסום של משרד המשפטים, אלה עיקרי השינוי:

1. חובת רישום מאגרי מידע צומצמה מאוד. חובת הרישום של מאגרי מידע דיגיטליים במגזר הפרטי בוטלה כמעט במלואה, חוץ מסוגי מאגרים מסוימים. במקומה נקבעה חובת הודעה לרשות על מאגר שלא חייב ברישום ויש בו מידע בעל רגישות מיוחדת על יותר מ-100,000 בני אדם.
2. נוסף איסור מפורש על עיבוד מידע שנאסף שלא כדין, ולצדו עבירות פליליות חדשות בתחום מאגרי המידע.
3. סמכויות האכיפה הורחבו. לרשות ניתנה סמכות להטיל עיצומים כספיים, כלומר קנסות מנהליים בלי הליך פלילי, וגם סמכויות חקירה.

מה המשמעות לאדם פרטי שנפגע? להרשות להגנת הפרטיות יש היום כלי אכיפה כספי משלה, ולכן פנייה אליה עשויה להוביל לתוצאה ממשית גם בלי הליך משפטי מצד הנפגע.

מאגרי מידע – מתי חובה לרשום ומתי רק להודיע לרשות?

המונח נשמע ארגוני, אבל נוגע לכל מי שפרטיו שמורים אצל חברה. החוק מבחין בין שתי חובות.

חובת רישום. סעיף 8א(א)(1) קובע: "מאגר מידע חייב ברישום בהתקיים אחד מאלה: (א) מטרתו העיקרית היא איסוף מידע אישי לשם מסירתו לאחר כדרך עיסוק או בתמורה, לרבות שירותי דיוור ישיר, ויש במאגר מידע אישי על יותר מ-10,000 בני אדם; (ב) בעל השליטה במאגר המידע הוא גוף ציבורי…". בחלופה הראשונה שני התנאים מצטברים: גם מטרה עיקרית של איסוף מידע אישי כדי למסור אותו לאחר כעיסוק או בתמורה, וגם מידע על יותר מ-10,000 בני אדם. מאגר של חברה שאוספת מידע לשימוש שלה בלבד, ולא כדי למסור אותו לאחרים, לא נכנס לחלופה הזו גם אם הוא גדול בהרבה. בחלופה השנייה החובה נקבעת לפי זהותו של בעל השליטה, כלומר הגוף שהמאגר בשליטתו, כשהוא גוף ציבורי (חוץ ממאגר שכולל מידע על עובדי הגוף בלבד). למשל, חברה שמרכזת פרטים של 20,000 אנשים כדי למכור אותם למפרסמים עשויה להיות חייבת ברישום.

חובת הודעה בלבד. על מאגר שלא חייב ברישום, ויש בו מידע בעל רגישות מיוחדת (למשל מידע רפואי) על יותר מ-100,000 בני אדם, בעל השליטה רק מודיע לרשות בתוך 30 יום. ההודעה כוללת: זהות בעל השליטה במאגר, מענו ודרכי ההתקשרות איתו, זהות הממונה על הגנת הפרטיות ודרכי ההתקשרות איתו אם מינויו נדרש לפי סעיף 17ב1, ועותק ממסמך הגדרות המאגר. רישום הוא הליך שבו המאגר נרשם במרשם שהרשות מנהלת, ואילו הודעה היא דיווח נקודתי של פרטי התקשרות וזהות.

מה הזכויות שלי מול מאגר מידע שמחזיק עליי מידע?

לאדם שפרטיו מוחזקים במאגר יש כמה זכויות, וזה הסדר שבו מפעילים אותן. למשל, אדם שגילה שחברת ביטוח מחזיקה עליו כתובת ישנה ומידע רפואי שגוי, ורוצה שיתקנו אותם.

זכות עיון – לדעת מה כתוב עליכם

מי שרוצה לדעת איזה מידע מוחזק עליו זכאי לראות אותו, לפי סעיף 13(א): "כל אדם זכאי לעיין בעצמו… במידע האישי שעליו המוחזק במאגר מידע". סעיף 13(ב) מטיל את החובה המשלימה על הגוף עצמו: "בעל שליטה במאגר מידע יאפשר עיון במידע האישי". איך מפעילים אותה: פונים לבעל השליטה במאגר, כלומר לגוף שהמאגר נמצא בשליטתו. לפי סעיף 13(ד), "האופן, התנאים והתשלום למימושה של זכות העיון במידע אישי ייקבעו בתקנות". כלומר איך מפעילים את הזכות, ואם משלמים עליה, קבוע בתקנות.

זכות לדרוש תיקון או מחיקה

סעיף 14(א) קובע: "אדם שעיין במידע האישי שעליו ומצא כי אינו נכון, שלם, ברור או מעודכן, רשאי לפנות לבעל השליטה במאגר המידע… בבקשה לתקן את המידע האישי או למוחקו". די באחת מארבע העילות: לא נכון, חסר, לא ברור או לא מעודכן. אם בעל השליטה נענה לבקשה, סעיף 14(ב) מחייב אותו לא רק לתקן את המידע אצלו, אלא גם "יודיע עליהם לכל מי שקיבל ממנו את המידע האישי" – כלומר התיקון נדרש להגיע גם לגופים שקיבלו ממנו בעבר את הגרסה השגויה, וזו לרוב הזכות המועילה ביותר בפועל למי שמידע שגוי עליו כבר התפזר. אם הוא מסרב, סעיף 14(ג) קובע שעליו להודיע על הסירוב למבקש, ולא להשתיק את הבקשה.

מה עושים כשהגוף מסרב

הסירוב עצמו הוא עילה להליך משפטי. סעיף 15 קובע: "על סירובו של בעל שליטה במאגר מידע לאפשר עיון כאמור בסעיף 13… ועל הודעת סירוב כאמור בסעיף 14(ג), רשאי מבקש המידע להגיש תובענה לבית המשפט". כלומר גם סירוב לאפשר עיון וגם סירוב לתקן או למחוק פותחים דרך לבית המשפט, ולא רק דרך לתלונה לרשות. על סירוב לאפשר עיון, ועל אי-ביצוע תיקון או מחיקה שהגוף הסכים להם, בית המשפט רשאי לפסוק גם פיצוי לדוגמה של עד 10,000 ₪ לכל הפרה, בלי הוכחת נזק (סעיף 15א).

דיוור ישיר – מה חייבים לגלות לכם, ומה אפשר לדרוש

לפי סעיף 17ו(א), "כל פניה בדיוור ישיר תכיל באופן ברור ובולט – (1) ציון כי הפניה היא בדיוור ישיר… (2) הודעה על זכותו של מקבל הפניה להימחק מן המאגר… (3) זהותו ומענו של בעל השליטה במאגר המידע…". לכן פנייה שיווקית שלא כתוב בה שהיא דיוור ישיר, שלא מודיעה לכם על הזכות להימחק ושלא מזהה את מי ששלח אותה – לא עומדת בדרישות הסעיף. ולצד חובות הגילוי יש שתי דרישות שכל אדם רשאי להגיש, ושתיהן בכתב: לפי סעיף 17ו(ב) אפשר לדרוש "שמידע אישי המתייחס אליו יימחק ממאגר המידע", ולפי סעיף 17ו(ג) אפשר לדרוש בנפרד "כי מידע אישי המתייחס אליו לא יימסר לאדם, לסוג בני אדם או לאנשים מסויימים" – כלומר אפשר גם להישאר במאגר וגם לחסום את העברת המידע הלאה.

לוח הזמנים, ומה קורה אם מתעלמים

אחרי שהדרישה נשלחה, סעיף 17ו(ד) מחייב את בעל השליטה במאגר לפעול לפיה ולהודיע לאדם, בכתב, כי פעל על פיה. סעיף 17ו(ה) קובע את התוצאה של שתיקה: "לא הודיע בעל השליטה במאגר המידע כאמור בסעיף קטן (ד) תוך 30 ימים מיום קבלת הדרישה, רשאי האדם… לפנות לבית משפט השלום". בפועל שולחים דרישה בכתב, שומרים אישור על המשלוח וסופרים 30 יום, ואם לא התקבלה הודעה בכתב, פונים לבית משפט השלום, ורצוי אחרי שעורך דין בדק שהדרישה נוסחה נכון ומה עוד אפשר לדרוש. על סירוב כזה הרשות יכולה גם להטיל עיצום כספי (ראו בפרק הבא), אבל הוא משולם למדינה ולא לכם.

מה קורה למי שמפר את החוק? עיצומים כספיים וסנקציות

אחרי תיקון 13 יש לרשות מסלול אכיפה כספי משלה, שפועל במקביל לאחריות האזרחית והפלילית. סעיף 23כו קובע שלוש רמות של עיצום כספי, בהתאם לסוג ההפרה:

שימו לב לרמה השלישית: הסכום נגזר ממספר הנמענים, ולכן יכול להצטבר לסכום גבוה מאוד. למשל, פנייה ל-1,000 אנשים בלי ההודעה שהחוק מחייב עלולה להסתכם ב-51,180 ₪. הסכומים בטבלה מתעדכנים כל 1 בינואר לפי המדד, ואלה הסכומים נכון ל-2026. העיצום משולם למדינה ולא מבטל את האחריות הפלילית לפי סעיף 5 (עד 5 שנות מאסר) ולא את התביעה האזרחית של הנפגע.

אפשר להשתמש בהקלטה או בתמונה שהושגו תוך פגיעה בפרטיות כראיה במשפט?

ככלל לא, אבל יש חריגים מוגדרים. מי שרוצה להגיש לבית משפט הקלטה או תמונה כפוף לסעיף 32: "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה." כלומר אם הדרך שבה השגתם את החומר פגעה בפרטיות, החומר נפסל גם כשהוא מוכיח בדיוק את מה שרציתם. למשל, מי שנכנס לטלפון של אדם אחר בלי רשות והוציא משם הקלטה שמוכיחה את גרסתו במדויק – עשוי לגלות שבית המשפט לא יקבל את ההקלטה כראיה, כי הדרך שבה היא הושגה היא עצמה פגיעה בפרטיות.

מתוך נוסח הסעיף עולות שלוש דרכים שבהן החומר בכל זאת יכול להיכנס לתיק: הסכמה של הנפגע לשימוש בחומר, היתר מנומק של בית המשפט ("מטעמים שיירשמו"), ומצב שבו לפוגע שהיה צד להליך עמדה הגנה או פטור לפי החוק, למשל אחת ההגנות של סעיף 18 שפירטנו למעלה. לפני שמגישים הקלטה או תמונה בודקים איך היא הושגה, כי דרך השגה פסולה עלולה לפסול את הראיה ולחשוף אתכם בעצמכם לתביעה.

טיפ זהב: לפני שמפרסמים, מקליטים או מצלמים – בדקו את הרשימה, לא את תחושת הבטן

הטעות הנפוצה ביותר שאנחנו נתקלים בה היא הסתמכות על תחושה. "זה קרה במקום ציבורי, אז זה מותר", "זה אמת, אז אין בעיה", "הוא שלח לי את זה מעצמו, אז זה שלי". בכל שלושת המשפטים האלה התשובה עשויה להיות הפוכה. הבדיקה הנכונה: עברו על 12 הפסקאות של סעיף 2 ובדקו אם המעשה שאתם שוקלים נכנס לאחת מהן. אם כן, בדקו אם עומדת לכם הסכמה, או אחת ההגנות של סעיף 18 במלוא תנאיה המצטברים. ואם החומר מיועד להליך משפטי, הוסיפו את הבדיקה של סעיף 32 – איך החומר הושג – לפני שאתם מגישים אותו. עושים את שלוש הבדיקות לפני הפרסום, כי אחרי שהחומר יצא נשאר רק שיקול מקל לפי סעיף 22, לא הגנה. ובספק, שיחה קצרה עם עורך דין לפני הפרסום עשויה לחסוך תביעה אחריו.

סיכום

אלה הנקודות שכדאי לקחת מהמאמר:

• סעיף 1 קובע איסור כללי לפגוע בפרטיות של אדם אחר בלי הסכמתו, וסעיף 2 מונה 12 מצבים מוגדרים. זו רשימה סגורה: מעשה שלא נכנס לאחד מהם, לא נחשב פגיעה בפרטיות לפי החוק.
• כל פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית לפי סעיף 4, ואפשר לתבוע עליה בבית משפט אזרחי בלי להוכיח כוונה לפגוע.
• עבירה פלילית קמה רק כשהפגיעה נעשתה "במזיד" ובאחת הדרכים שסעיף 5 מונה, והעונש הוא עד 5 שנות מאסר. פסקה 2(2), האזנה האסורה על פי חוק, נשארת מחוץ לרשימה הפלילית הזו (העונש עליה נקבע בדין אחר).
• סעיף 29א מאפשר פיצוי של עד 50,000 ₪ בלי הוכחת נזק כלל, ועד 100,000 ₪ כשהתובע הוכיח כוונה לפגוע. הסכומים צמודים למדד, ולכן בפועל גבוהים יותר. סעיף 6 מסנן מראש פגיעה זניחה, שלא מקימה זכות תביעה אזרחית או פלילית.
• ההגנות של סעיף 18 דורשות תנאים מצטברים: בצילום ברשות הרבים גם תום לב, גם מקום ציבורי וגם הופעה אקראית; בעניין ציבורי גם שהפרסום לא היה כוזב.
• תיקון 13 נכנס לתוקף באוגוסט 2025: חובת רישום המאגרים צומצמה כמעט לגמרי במגזר הפרטי, נוסף איסור על עיבוד מידע שנאסף שלא כדין, ולרשות ניתנו סמכויות עיצום כספי וחקירה.
• חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות פסול לשמש ראיה לפי סעיף 32, אלא בהסכמת הנפגע, בהיתר מנומק של בית המשפט, או כשעמדה לפוגע הגנה או פטור.

נפגעה הפרטיות שלכם ואתם רוצים לדעת מה אפשר לדרוש ובאיזה מסלול, או שמישהו טוען שאתם פגעתם בפרטיות שלו ואתם צריכים להבין את החשיפה שלכם? השאירו פרטים או חייגו אלינו! אנחנו זמינים בטלפון 073-2649189, ותוכלו גם לקרוא עוד בעמוד הגנת הפרטיות שלנו.

שאלות נפוצות